סיימנו עכשיו ארוחת שישי. ואני חושבת למה בכלל לעשות ארוחה מיוחדת. הרי בשבועיים האחרונים זה לא שונה מכל ערב. ועדיין היום בישלנו ארוחת שישי כמו בשגרה (חלה, דג....)
בשבועיים האחרונים עברנו הרבה. יצאנו לגמרי משגרה ופתאום בלי לשים לב הכאוס הזה הפך להיות השגרה שלנו. אנחנו מוצפים בעצות איך לשמור על השגרה הרגילה. למידה מקוונת, הגבלת מסכים, להצליח לעבוד כרגיל.
כל עוד ניסיתי לשמור על זה יצאתי מדעתי. אני לא באמת בעבודה. לא נפגשת עם אנשים. הילדים שלי לא בשגרה. הם לא הולכים לגן ולבי"ס. ואני לא מהווה תחליף לאלו. התחלנו לייצר שגרה משלנו. והפעם שם המשחק היה גמישות. כל הזמן נכנסו רעיונות, משימות, רצונות והלוז שלנו התהווה מיום ליום ואפילו משעה לשעה. במקום לתכנן קדימה אנחנו מסתכלים עכשיו על הלוח ורואים מה עשינו שבוע שלם. וואו. כמה חשובה הגמישות. העולם שלנו גם בימים רגילים מאוד דינמי. ואחת המסקנות שאני מקפידה לייעץ לכל הנועצים שלי היא לדבר, לבדוק, לשאול. לא בטוח שמה שהתאים פעם הוא מה ש
מתאים גם בהווה. וצריך גמישות. בעיקר מחשבתית ולאפשר ליצירה לקרות. לתת לאנשים להשפיע עליך, להיות בלמידה. ומכיוון שבכל זאת אני זקוקה לעוגנים כלשהם אתגרתי את עצמי ובני משפחתי לומר שלושה דברים שהם מוכרחים שהיו בעולמם בכל יום. אני הבנתי מה אני לא מוכנה להזניח. גם בתקופות של משבר ולחץ: 1. אני חייבת לעשות משהו טוב כל יום. 2. אני חייבת לדבר עם לפחות חברה אחת ביום. הן עוגן ואויר לנשימה עבורי. 3. אני חייבת לצאת לשמש. 100 מטר או פחות חייבת אויר צח ועדיף קצת ירוק בעיניים. מעכשיו האחריות שלי היא לוודא שבכל יום אני מקדישה זמן לשלושת הנקודות
שלי. ובגמישות. אם אחת משתנה לי עם הזמן- אחלה! מה שלושת הנקודות שלכן?