באחת ארוחת הצהריים לקחתי מערוך כמיקרופון והתחלתי לראיין את הילדים. הצמדתי לכל אחד את התואר ד"ר ושאלתי מה הם ממליצים וחושבים על משבר הקורונה. הם הפתיעו אותי כמה הם יודעים. האמצעי שלי סיכם את כל הדיון "פשוט אל תאכלו מרק עטלפים". חשבתי על זה כמה הוא צודק. הוא לא מחפש תובנות עמוקות ולא הסברים למה זה קרה. פשוט פעם הבאה לא לעשות את אותה שטות שגרמה לקורונה לפרוץ.
אנחנו המבוגרים במקום אחר לגמרי. הפיד שלי מלא באנשים שמספרים מה למדו על העולם, משפחתם ועצמם בתקופה ההזויה הזאת. יש לנו צורך להסביר לעצמנו למה כל זה קורה ולמצוא הגיון בטירוף. ואני לגמרי מבינה את זה. למידה היא חשובה ומשמעות היא אקוטית כדי שנוכל להתקיים.
נועצת אחת שיקפה לי את זה כי ברור. עודדתי אותה לשלוח חבילת בידוד לכל העובדים מהבית. התגובה שלה הייתה כל כך אותנטית וחשובה. אמרה שכמנהלת מש"א זו לא המשמעות שלה בתקופה הזו היא רוצה לעזור להציל את המפעל. שמה על כתפיה שותפות באחריות גדולה מאוד. אז אני מבקשת לעצמי אחת לכמה תובנות לעצור ולהיות רגע בקושי, באיכס. לומר
לעצמי שהלב נשבר לראות את בת השש בשיחת זום עם החברים שלה שהיא כל כך מתגעגעת אליהם. שהאימה הכלכלית על כל כך הרבה משפחות יכולה גם לשתק. שאני עדיין לא בטוחה מה אלמד מכל זה ובינתיים קשה לי מאוד. לחפש כל הזדמנות לייצר, להציע, לעבוד. זה באמת דורש ממני הרבה מאוד כוחות. אני אגיע לתובנות בהמשך.